גזר דין בתיק חע"מ 1331-08

הנאשמת  הורשעה על פי הודאתה בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר  ללא היתר (לפי סעיפים 145(א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965), וכן בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, (לפי סעיפים 4 ו - 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968) וזאת במסגרת הסדר טיעון חלקי, לפיו יעתרו הצדדים במשותף להשתת קנס שייקבע על ידי בית המשפט, צו למניעת פעולות במקרקעין מיידי, וצו הפסקת פעולות מיידי, (אשר ניתנו בדיון בו הוצג ההסדר) וצו הריסה אשר יהא דחוי וכן התחייבות.

כעולה מעובדות כתב האישום, בהן הורשעה על פי הודאתה הנאשמת, הנאשמת בין השנים 2003 ל- 2008 ביצעה עבודות בנייה, ובכללן, הריסת גג רעפים במבנה קיים ובניית גג רעפים חדש ומוגבה, בניית תוספת בנייה בשטח של כ- 20 מ"ר, בחזית צפונית, תוספת בנייה  של כ -2 מ"ר בחזית צד מזרחית, תוספת בנייה  של כ - 2 מ"ר, גג רעפים נוסף ושלד עמודים עץ בחזית צפונית של המבנה בשטח כ - 9 מ"ר, הבנויה על קו בניין. מבנה בחזית אחורית דרומית מפנל מתכת בשטח של כ -  39 מ"ר.

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בכך שבשנת 2008 ביצעה שימוש חורג במקום, בכך שעשתה במקום שימוש מסחרי, הגם שייעוד המקרקעין הוא למגורים. הנאשמת גם הורשעה על פי הודאתה בכך שבחודש יולי 2008, ביצעה עבודות לבניית דלפק וקירות מגבס וכן דלת זכוכית לחנות, וזאת תוך הפרת צו מנהלי. בנוסף, הנאשמת הורשעה על פי הודאתה, כי בחודש יוני 2008, ניהלה בנכס הנ"ל עסק לממכר אבטיחים ולאחריו עסק למכירת מוצרי מזון ומשקאות משכרים, ללא רישיון.

ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש הפנה לראיות שהוגשו בהסכמה ומהן עולה, כי החנות נשוא אחד המבנים הייתה פעילה עד לינואר 2012. ב"כ המאשימה הדגיש כי הנאשמת ביצעה שורה ארוכה של עבירות.  ב"כ המאשימה הדגיש, כי העונש המירבי בגין עבירות הבנייה עומד על קנס של כ- 900,000 ש"ח ובגין השימוש, לא פחות מכ - 20,000,000 מיליון ש"ח. ב"כ המאשימה הדגיש, כי טיעוניו מקלים מאוד ביחס לעונש המירבי הקבוע בחוק. ב"כ המאשימה הדגיש את החומרה היתרה בביצוע עבירות, נוכח השילוב של שימוש מסחרי חורג בליבה של שכונת מגורים, תוך גרימת מטרד לשכנים, ובעיקר, בשים לב להפרת צווים.

ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה בה הושתו קנסות בסדר גודל של כ- 180,000 ש"ח בנסיבות קלות יותר. הדגיש כי השימוש במבנה לצורכי מסחר מטרתו הוא רווח כלכלי גרידא. ב"כ המאשימה הדגיש, כי במקרה דנן הייתה פגיעה משמעותית בציבור נוכח העובדה שמדובר בחנות שפעלה בשעות הקטנות של הלילה בשכונת מגורים.

ב"כ המאשימה עתר להשתת קנס בסך 500,000 ש"ח, תוך שהדגיש, כי יש מקום במקרה דנן להשתת עונש מרתיע במיוחד.

ב"כ הנאשמת, הדגיש כי במסגרת הסדר הטיעון חסכה הנאשמת זמן יקר שכן התעתדה לנהל פרשת הוכחות על מנת להוכיח טענות מסוימות. לטענת ב"כ הנאשמת, המאשימה הקפידה על קוצו של יוד באופן חריג ביחס לטיפולה של המאשימה במקרים אחרים. ב"כ הנאשמת הפנה לנסיבותיה האישיות, לעובדה שהתאלמנה בשנת 1992, לעובדה שלנאשמת 7 ילדים אשר חלקם סמוכים על שולחנה.

ב"כ הנאשמת טען כי מדובר במבנה שנבנה בבנייה קלה, אשר כיום הנו סגור ובלא שימוש, תוך קיום צווי הסגירה ואי השימוש.

ב"כ הנאשמת טען, כי על הקנס להיות פרופורציונאלי ליכולותיה של הנאשמת וכי הסכום שביקש ב"כ המאשימה יכול להיות בר נשיאה עבור נאשמים אחרים, אך כבד מנשוא עבור הנאשמת.

ב"כ הנאשמת טען כי הנאשמת חיה בדוחק, מן היד אל הפה, וכי העסק מעולם לא פעל באופן רציף.

ב"כ הנאשמת הגיש במסגרת טיעוניו לעונש צו כינוס שהוצא לנאשמת בבית משפט המחוזי בבאר-שבע, וכן החלטה של בימ"ש המחוזי מיום 23.1.2011, במסגרת תיק פש"ר 5818/09, במסגרתה הוכרזה כפושטת רגל.

ב"כ הנאשמת עתר לדחייה ארוכה של מועד כניסת צו ההריסה לתוקף, נוכח העובדה שהביורוקרטיה סביב הוצאת ההיתר אורכת זמן.

ב"כ הנאשמת טען כי אין מקום להשית קנס גבוה בידיעה שהנאשמת לא תוכל לעמוד בו ולא תשלמו.

הנאשמת עצמה טענה כי מצבה בכי רע וביקשה להקל בדינה.

דיון

טרם קביעת מתחם העונש ההולם, ראוי לציין כי הצדדים הגיעו להסדר, במסגרתו רכיב העונש המרכזי, הינו קנס וכי יש לקבוע את מתחם העונש ההולם, בשים לב לשילוב של עיקרון ההלימה עם השיקולים הקבועים בחוק (סעיף 40א'- 40יג' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977), לאחר בחינת הפסיקה הנוהגת בעבירות אלו.

בית המשפט העליון, במהלך השנים, חזר והבהיר כי עבירות התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

אודות העובדה שמדובר במכת מדינה  עמד בין השאר בית המשפט העליון ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 58-59 (2002):